אבן גדולה ואבנים קטנות​

 

 

היה היה צדיק מכובד שהיה אהוב על כל הבריות. 
אנשים היום באים איליו לבקש ברכתו ולהתוודות לפניו על חטאיהם.

​

באחד הימים באו אליו שתי נשים.

​

כששאל אותן לשם מה באו ענתה האחת: 
"באתי להתוודות על חטא כבד שחטאתי. אומנם כבר ביקשתי סליחה מהאדם, אבל מצפוני לא נותן לי מנוחה ואני לא יודעת אם אלוהים סלח לי, כי חמור מאוד החטא שעשיתי. אני מבקשת שגם אלוהים יסלח לי"

​

"ומה לך?" שאל הצדיק את האישה השנייה.
"אני רק לוויתי את חברתי אבל אשמח לקבל את ברכתך"
"ובכל זאת" שאל הצדיק "אולי יש לך על מה להתוודות?"

ענתה האישה: "אין לי, ואם חטאתי הרי אלו הם חטאים קטנים, עברות קלות וחסרות ערך, ואין טעם לגזול מזמנך ולספר אותן. אלו עברות של מה בכך"
אמר הצדיק לאישה הראשונה: "ראיתי כי נכנע לבבך, לכן, צאי מעבר לגדר ביתי, והביאי לי אבן גדולה וכבדה, ככל שתוכלי לשאת, כי גדול החטא שחטאת".
ואל השנייה אמר: "את צאי ובררי אבנים קטנות, כי עברותייך קטנות היו"

​

יצאו שתי הנשים ועשו כמצוותו. האחת הביאה אבן גדולה וכבדה 
והשנייה הביאה שק ובו צרורות אבן קטנים.

אמר להן הצדיק: "היטבתן לעשות, ועכשיו הואלנה והחזרנה את האבן ואת צרורות האבנים ממש למקום שממנו לקחתם אותם. אחר כך שובנה אלי ואגיד לכן דברי".

​

האישה הראשונה מצאה על נקלה את המקום שממנו לקחה את האבן הגדולה, ותניח את האבן במקומה.
האישה השנייה, טרחה להחזיר את צרורות האבנים למקום שממנו אספה אותן, אך לא יכלה, כי לא ידעה לקבוע את מקומן.

חזרה האישה השנייה אל הצדיק עם משא האבנים הקטנות, והאישה הראשונה חזרה אליו בידיים ריקות.

​

אמר הצדיק: 
"עתה אגיד לכן את דברי. את, הראשונה, הנחת את האבן הגדולה במקומה כי זכרת מנין לקחת אותה. כן גם עניין עוונך, את זכרת את חטאך, עינית את נפשך, נשאת בתוכחות אנשים שנזפו בך, ומצפונך לא נתן לך מנוח כי רצית לשוב בתשובה. לאחר שהתוודית על חטאך – אלוהים סלח לך.

ואילו את, בעלת האבנים הקטנות, חטאת לכאורה חטאים קטנים, קלים ושונים. הם לא הכבידו על ליבך, ולא הכאיבו לך, לא התחרטת עליהם ומצפונך אינו מייסרך. את גם אינך זוכרת למי חטאת ונראה לך שאלו היו רק עברות קלות.
כן גם במעשייך היום – לא יכולת למצוא את מקום האבנים הקטנות. ואיך יסלח לך אלוהים? עלייך לדעת למי חטאת, להתחרט ולבקש את סליחתו, ורק אחר כך יסלח גם האלוהים".