​

 

מי זה  "אני" ומי זה "עצמי"?

נקרא ל"עצמי": "העצמי המדומה" – האגו 

האגו מורכב מרגשות ומחשבות ויכול להמשיך להתקיים רק באמצעות חשיבה בלתי פוסקת.
העצמי השקרי – נוצר ע"י הזדהות בלתי מודעת עם הרגשות והמחשבות.
עבור האגו – הרגע הנוכחי כמעט ולא קיים – רק העבר והעתיד חשובים. 
רואה את ההווה בצורה מעוותת לחלוטין – דרך עיני העבר.

האגו דואג לשמר את העבר כי בלעדיו מי אנחנו? והוא ממשיך להשליך את עצמו על העתיד כדי להבטיח את המשך קיומו ולקבל פורקן או סיפוק כלשהוא: כש....יקרה אני אהיה בסדר.

ה"אני" הוא זה שנוכח תמיד – כלומר זוהי התודעה במצבה הטהור,  לפני ההזדהות עם צורה כלשהיא.

כדי להבין את זה טוב יותר נסביר שיש את הגוף הפיסי שלנו שיכול להתקיים כל עוד יש בנו חיים. הנפש, מתייחסת למימוש החיים בגוף בן התמותה ולמכלול ההיבטים הפסיכולוגיים המחשבתיים והתחושתיים המתקיימים בו. הנשמה, לעומת זאת, אינה מותנית בקיומו של הגוף ומתייחסת לחלק הנצחי באדם.

המיינד שלנו, החשיבה, היא לא התודעה, היא רק חלק קטן מהתודעה.

חשיבה זה לא תודעה.
חשיבה היא רק חלק קטן מהתודעה.
חשיבה לא יכולה להתקיים ללא תודעה
תודעה לא זקוקה לחשיבה.

​

מה זה בעצם מודעות?

התקרבות לעצמי האמיתי, שמעבר לשם וצורה ואי אפשר לנסות לתפוס זאת באמצעות הדעת או להבין זאת באמצעות השכל הישר.
"העצמי המדומה", הוא למעשה העצמי הבלתי מאושר ומלא הפחדים שלנו, שהוא בסוף המצאה של המוח שלנו, שגורם לנו להרגיש הרבה סבל.

כלומר, המחשבות והרגשות המותנים מרחיקים אותנו מתחושת האחדות עם הקיום ומתחושת העצמי האמיתי שלנו.
 

אנחנו לא המחשבות שלנו

​

העצמי האמיתי ביותר תמיד נגיש לנו ואפשר לדעת זאת רק כשהראש שקט ונקי ממחשבות.

כשאנחנו נוכחים ותשומת הלב שלנו כולה במלוא עוצמתה ברגע הזה, נוכל לחוש את ההוויה שאנחנו, אבל לעולם לא להבין אותה ברמה השכלית.
 
למה קשה לנו להתחבר לאני האמיתי שאנחנו? כי אנחנו רוב הזמן מזדהים עם הדעת שלנו והיא שגורמת למחשבות להפוך לכפייתיות.  קשה לנו להפסיק לחשוב, והרעש הנפשי הבלתי פוסק מונע מאיתנו למצוא מרחב של שקט פנימי – זה יוצר "עצמי" שקרי שמטיל צל של פחד וסבל.

המוח הוא כלי מופלא אם משתמשים בו נכון, אבל אנחנו רוב הזמן לא משתמשים במוח שלנו, אלא המוח שלנו משתמש בנו למה? כי אנחנו מאמינים שאנחנו התוכן של הדעה שלנו. המחשבות שלנו משתלטות עלינו ואנחנו מאמינים לתכנים שלהם  ואנחנו משוכנעים בנכונותם.

טולה מדמה את הדבר כמו ל"דיבוק" שנכנס בנו, מבלי שנדע זאת, ולפיכך אנחנו מתייחסים איליו כאילו הוא - זה אנחנו, עצמנו, וכך באופן בלתי מודע אנחנו העבדים של המחשבות שלנו.

 
אז מה עושים? איך יוצאים מהלופ של המחשבות הטורדניות?

בשלב הראשון 
מכירים בכך שאנחנו איננו המחשבות שלנו "הדיבוק החושב".

​

בשלב השני 
לומדים "לצפות בחושב" - מתחילים "לצפות ב"אני" חושב" – כאן נכנסת לפעולה רמה גבוהה יותר של מודעות.

לכולנו יש בראש מספר קולות – מונולוגים ודיאלוגים אינסופיים. הקולות השיפוטיים האלה: מעירים הערות, משערים השערות, שופטים, משווים, מתלוננים...
יש לזכור שהקולות האלה לא בהכרח רלוונטיים למצב שאנחנו נמצאים בו.
לרוב הקולות האלה משחזרים את העבר ואז אנחנו שופטים את ההווה דרך עיני העבר ולפיכך רואים אותו בצורה מעוותת לחלוטין, או שהם "מנבאים" את העתיד, דואגים ומדמיינים כל מה שעלול להשתבש. 
רוב הזמן אנחנו חיים עם קולות מענה קבועים בראשנו, שתוקפים, מענישים וסוחטים מאיתנו כל טיפת אנרגיה וחיוניות.
האנשים "המשוגעים" שמדברים לעצמם זה לא שונה ממה שאנחנו "הנורמליים" עושים" מלבד העובדה שאנחנו לא עושים את זה בקול רם.
 
לצפות בחושב – הכוונה היא להתחיל לשים לב לדפוסי החשיבה שחוזרים על עצמם, לתקליטים הישנים המתנגנים, להקשיב לקול שבראש ולהיות שם בנוכחות כצופים.

יש הקול ויש את ה"אני" שמקשיב לו וצופה בו.

להקשיב לקול הזה בלי לשפוט אותו וההכרה שאנחנו לא המחשבות שלנו.

​

*במקום "לצפות בחושב":

*אפשר ליצור הפוגה בזרם החשיבה גם באמצעות כיוונון התודעה לרגע הזה. פשוט היו מודעים ביותר לרגע הנוכחי. זוהי פעולה שמעוררת סיפוק רב. להיות נוכחים ברגע: עולים ויורדים במדרגות, אוכלים, נושמים.

*להתייחס לקול בראש, כמו משוב של ילד – לא מתייחסים לתכולת הראש כל כך ברצינות.

​

בשלב השלישי 
מבינים שמעבר למחשבות יש מרחב עצום של אינטליגנציה ושהמחשבות הן רק היבט זעיר של האינטליגנציה. ה"אני" לפני שהוא מזדהה עם צורה כלשהיא.

ואז כשאנחנו מקשיבים למחשבה, אנחנו מודעים לא רק למחשבה, אלא גם לעצמנו כעדים למחשבה.

אנחנו מתחילים לחוש בנוכחות המודעת בעצמנו העמוק שלנו שמאחורי המחשבות. זה תחילת הסוף של תהליך חשיבה כפייתי – בלתי רצוני.
 
בשלב הרביעי
לומדים להתעלות מעל החשיבה – לומדים לייצר שקט פנימי שהוא חלק בלתי נפרד מההוויה.

לומדים להפסיק להזדהות עם הרגשות והמחשבות - אני בלי המחשבות שלי.

כאשר החשיבה מצטמצמת חווים הפוגה בזרם המחשבתי – אי חשיבה – בתחילה ההפוגות יהיו קצרות, למשך מס' שניות, אבל בסופו של דבר הן יתארכו. בהפוגות האלה חשים דממה ושלווה מסוימת.

זוהי תחילתה של חווית מצבנו הטבעי, של תחושת אחדות עם ההוויה – שבדרך כלל מוסתרת עם המחשבות.  ככל שנתרגל זאת יותר – תחושת השלווה והשקט תעמיק. 

באופן הזה אנחנו מושכים את המודעות מהפעילות המחשבתית – זוהי מהות המדיטציה:
יוצרים פער של: אין אני – ערניים ומודעים, לא חושבים.

​

בשלב החמישי
אנחנו מבינים שכל הדברים החשובים באמת: יופי, אהבה, יצירתיות, שמחה, שלווה פנימית – נובעים ממקור שמעבר לחשיבה.

 

ואז מתחילה התעוררות

התקרבות לעצמי האמיתי 

​

​